חפצים בחיים? מדור חדש! הלכות שמירת הלשון – הלכה יומית בוידאו ובטקסט (13ג)

הלכות רכילות כלל ו – ח

דִּין אִסוּר קַבָּלַת רְכִילוּת (יז) הוּא אֲפִלּוּ מִמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהַמְסַפֵּר לֹא כִּוֵּן בָּזֶה לְעוֹרֵר מְדָנִים עַל חֲבֵרוֹ, רַק שֶׁבְּמִקְרֶה יָצָא דָּבָר זֶה מִפִּיו. וְכָל יֶתֶר פְּרָטָיו מְבֹאָר לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ז' בְּסָעִיף ט' לְעִנְיַן לָשׁוֹן הָרָע, וְהוּא הַדִּין לְעִנְיַן רְכִילוּת.

(יז) אפילו ממסיח לפ"ת. עיין לעיל בחלק א' בכלל ז' ס"ט ובבמ"ח שם, כי כל הדינים וכל הסברות אשר נזכרו שם לענין לשה"ר שייכים גם ברכילות. (באר מים חיים)

לצפיה בשיעור מפי הרב משה לוי:

הלכות רכילות כלל ו – ט

וְאִם רָאָה עָלָיו דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, שֶׁנִּרְאֶה עַל יָדָם שֶׁאֱמֶת הוּא, מַה שֶּׁסִפְּרוּ לוֹ עָלָיו, שֶׁהוּא עָשָׂה לוֹ, אוֹ דִּבֵּר עָלָיו כָּךְ וְכָךְ, אִם מֻתָּר לְהַאֲמִין מֵחֲמַת זֶה עָלָיו אוֹ לֹא, עַיֵּן לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ז' מִסָעִיף י' עַד סָעִיף י"ד, כִּי שָׁם בֵּאַרְנוּ בְּעֶזְרַת ה' כָּל הַפְּרָטִים שֶׁשַּׁיָּכִים בָּזֶה. אַךְ כְּדֵי לְהָקֵּל עַל הַקּוֹרֵא אֶכְתֹּב בְּקִצּוּר הַיּוֹצֵא מִשָּׁם, דְּצָרִיךְ לָזֶה אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה פְּרָטִים:

א (יח) שֶׁהָעִנְיָן, שֶׁהַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים מוֹרִים עָלָיו שֶׁהוּא אֱמֶת, לֹא יִהְיֶה בּוֹ בְּמַה לְּשָׁפְטוֹ לְצַד הַזְּכוּת, דְּאִי לָאו הָכִי {דאם לא כן}, מַה שַּׁיָּךְ בָּזֶה דְּבָרִים נִכָּרִים שֶׁהוּא אֱמֶת? אֲפִלּוּ אִם הוּא אֱמֶת, אֵין לְהַחְלִיט בַּלֵּב עַל הַנִּדּוֹן מִשּׁוּם זֶה לְרַע, וּכְדִלְעֵיל בְּכַמָּה מְקּוֹמוֹת.

ב שֶׁיְּהֵא דָּבָר הַנִּכָּר מַמָּשׁ, שֶׁיַּגִּיעַ לְעִנְיַן הַסִפּוּר, לֹא דָּבָר הַנִּכָּר קְצָת.

ג שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים בְּעַצְּמוֹ, וְלֹא שֶׁיִּשְׁמַע אוֹתָן מִפִּי אֲחֵרִים.

ד דַּוְקָא אִם יוּכַל לִהְיוֹת לוֹ מִידִיעַת הַסִפּוּר הַזֶּה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא, דְּאִי לָאו הָכִי, אָסוּר לְהַטּוֹת אָזְנוֹ וְלִשְׁמֹעַ אֶת הַסִפּוּר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת.

ה) אַחַר כָּל זֶה אֵינוֹ מוֹעִיל עִנְיָן זֶה, דִּדְבָרִים הַנִּכָּרִים רַק לְעִנְיַן לְהַאֲמִין וּלְקַבֵּל בְּלִבּוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לֶאֱמֶת, (יט) אֲבָל לֹא לֵילֵךְ וּלְסַפֵּר דָּבָר זֶה לַאֲחֵרִים, (כ) וּבְכָל אֹפֶן אָסוּר לִסְמֹךְ עַל דְּבָרִים הַנִּכָּרִים מַמָּשׁ לְעִנְיַן לְהַפְסִידוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּמָמוֹן אוֹ לְהַכּוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַיֵּן לְעֵיל שָׁם בְּסָעִיף י"ד, שֶׁהֶאֱרַכְנוּ בָּזֶה.

(יח) שהענין שהדברים וכו' שיהא דבר הניכר ממש וכו'. הרוצה לידע מקור הדברים יעיין בחלק א' בכלל ז' מסעיף י' ולהלן ובבמ"ח שם ויראה ראיות מפורשות לזה.

(יט) אבל לא לילך וכו'. דלא יהא עדיף מאם שמע בעצמו שאחד ביזה אותו שאסור לספר אח"כ דבר זה לאנשים וכמ"ש בכמה מקומות, אם לא שיש תועלת בזה על להבא שלא יעשה לו עוד כך או שלא יגנה אותו יותר, דבאופן זה גם בכאן אפשר דמותר.

(כ) ובכל אופן. פירוש אפילו במקום שכוונתו בזה לתועלת על להבא שלא יעשה לו עוד כך או שלא יגנה אותו יותר, ואפילו אם הוא דבר שאם היה אמת שפלוני עשה לו זאת היה מותר זה ג"כ להפסידו בענין זה וכענין מה שציירתי אח"כ בפנים, אפ"ה כיון דעתה לא נתברר לו דבר זה על פי עדים בבית דין רק ע"י דברים הניכרים, אסור לו להפסידו בענין זה, ואין חילוק בין אם מהיזק חבירו לא יגיע לו הנאת ממון, ובין אם הוא רוצה לתפוס ממנו ממון אפילו תפיסה שלא בעדים עבור זה, הכל אסור.

וראיה לזה מדגרסינן בב"ב (דף צ"ג) שור שהיה מנוגח ושור שמועד ליגח עומד בצדו, אין אומרים בידוע שזה נגחו, ונפסק כן בח"מ בסימן ת"ח דאין הניזקין משתלמין אלא בראיה גמורה ע"ש.

וכתב מהרי"ק בשורש קכ"ט דאפילו אומדנא רבה כי האי דסנהדרין (ל"ז ע"ב) באחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי חרב בידו והרוג מפרפר ודמו מטפטף, דאמרינן שם דלא מחייבינן ליה מיתה עבור זה, כן הוא הדין בדיני ממונות, אפילו אם יהיה אומדנא רבה על עצם המעשה כי האי דסנהדרין ג"כ לא מחייבינן ליה, דעל פי שנים עדים אמר רחמנא, ע"כ דבריו.

וממילא פשוט בעניננו, דהיינו בעצמו ג"כ לא יוכל לתפוס ממנו אפילו תפיסה שלא בעדים מטעם זה, דמאי נפקא מיניה אם העידו עדים על אלו הדברים הניכרים לפני בית דין או שהוא בעצמו יודע את הדברים הניכרים.

והנה בפנים ציירתי דברים הניכרים לענין מלשינות. ואצייר עוד ציור קטן במה שמצוי, כגון שנגנבו מעות מבית שמעון, וראובן לן באותו הלילה בביתו, ובדק שמעון תיבתו ומצאה פרוצה וכל כה"ג דברים שמראים לעין שחבירו הפסידו, אפילו הכי אסור לתפסו אפילו תפיסה שלא בעדים, רק לתבעו שילך עמו לדין ושם ישביעהו היסת על זה *.

ולא תשיג על דברינו ממ"ש בשבת (נ"ו ע"ב) לא קיבל דוד לשה"ר מאי טעמא דברים הניכרים חזא ביה, ושם הפסיד דוד עי"ז למפיבושת, שגזר דוד משום זה שהוא וציבא יחלקו את השדה, דלא קשיא מידי כמו שכתבתי לעיל בחלק א' בכלל ז' ס"ק כ"ב עי"ש.

ולענין לגנותו בדברים מחמת דברים הניכרים צ"ע גדול. (באר מים חיים)

* הגה"ה: וכן הוא להדיא בח"מ סימן ע"ה בש"ך שם בס"ק ס"ד, וגם הט"ז שם בסעיף י"ז הסכים לדינא לדברי הש"ך דלא יוכל לתפוס ממנו אפילו שלא בעדים מטעם זה, דלא כהסמ"ע עי"ש. (הגהה)

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.