חפצים בחיים? מדור חדש! הלכות שמירת הלשון – הלכה יומית בוידאו ובטקסט (13ב)

הלכות לשון הרע כלל ו – ה

וְעַתָּה נַחֲזֹר לְעִנְיָנֵנוּ הַנַּ"ל, דְּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בְּסָעִיף ב"דַּאֲפִלּוּ שְׁמִּיעַת לָשׁוֹן הָרָע הוּא אִסוּר תּוֹרָה, הַיְנוּ לֵילֵךְ וְלִשְׁמֹעַ, אֲבָל אִם יָשַׁב בַּחֲבוּרַת אֲנָשִׁים, שֶׁנִּתְקַבְּצוּ (ח) לְעִנְיַן מָה, וְהִתְחִילוּ לְדַבֵּר דְּבָרִים אֲסוּרִים, וְהוּא מְשַׁעֵר, (ט) שֶׁדִּבְרֵי תּוֹכַחְתּוֹ לֹא יוֹעִילוּ לָהֶם מְאוּמָה, תָּלוּי בָּזֶה (י) אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ מִמְּסִבָּתָם, אוֹ לְהַנִּיחַ אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו, מִצְּוָה רַבָּה הוּא עוֹשֶׂה בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲז"ל בִּכְתֻבּוֹת,{דף ה'} אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִשָּׁמֵט מִּמְּסִבָּתָם, וּמְשַׁעֵר בְּעַצְּמוֹ, שֶׁעֵצָּה זוֹ דְּהֲנָחַת אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו, גַּם כֵּן קָשֶׁה לוֹ מְאֹד (יא) מִפְּנִי שֶׁיִּלְעֲגוּ עָלָיו, וּבְוַדַּאי לֹא יַעֲשֶׂה עֵצָה זוֹ, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה אָז לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ וּלְהַעֲמִיד עַל נַפְשׁוֹ בְּעֵת צָרָה כָּזוֹ וְלִלְחֹם מִלְחֶמֶת ה' עִם יִצְרוֹ, כְּדֵי (יב) שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל עַל כָּל פָּנִים בְּאִסוּר דְּאוֹרַיְתָא שֶׁל שְׁמִיעַת וְקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע. וְלָזֶה צָרִיךְ ג' פְּרָטִים, שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶן מְאֹד וְיִנָּצֵל עַל יְדֵי זֶה עַל כָּל פָּנִים מֵהָאִסוּר תּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בְּהֶעָוֹן הַנַּ"ל:

א יַחְלִיט בְּנַפְשׁוֹ בְּהֶסְכֵּם גָּמוּר, (יג) שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין לְהַדִּבְרֵי גְּנוּת, שֶׁמְּסַפְּרִין עַל חַבְרֵיהֶם.

ב (יד) לֹא יִהְיֶה נִיחָא לֵה בִּשְׁמִיעַת סִפּוּרֵיהֶם הָאֲסוּרִים הָאֵלֶּה.

ג (טו) גַּם יַעֲמִיד עַל עַצְּמו, שֶלּא לְהַרְאות לִפְנִי הַמְסַפְּרִין שׁוּם תְּנוּעָה, שֶׁיֵּרָאֶה מִּמֶּנָּה, שֶׁהוּא מַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם, אַךְ יֵשֵׁב כְּאֶבֶן דּוּמֵם. וְאִם יוּכַל לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם פָּנִים נִזְעָמִים, שֶׁיָּבִינוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא אֵינוֹ מַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם הַהֲבָלִים, בְּוַדַּאי הוּא טוֹב יוֹתֵר.

(ח) לענין מה. פירוש לאפוקי אם הוא יודע את ענין קבוצם שהוא ללצנות או לשון הרע, אף שבתחלה הם עוסקים באכילה ושתיה וכי"ב, בודאי אסור לו לכנוס לתוך חבורתם כיון שהוא יודע שאחר כך לא יוכל להשתמט מהם ותוכחתו לא יועיל וכדלקמן.

(ט) שדברי תוכחתו וכו'. דאי היה מועיל הוכחה בודאי מחויב להוכיחם, ואם אינו מוכיחם נתפס בעונם כדאמרינן בשבת (נ"ה ע"א) ובכמה דוכתי ודע דכאן איירינן שהוא משער לפי אנשי החבורה שאם יוכיחם עבור הדברי גנות שמגנים את חבריהם לא די שלא יהיה שום תיקון עוד יהיה קלקול מזה, שבגובה אפם יגנו אותו עוד יותר מחמת זה, שבאופן זה בודאי אסור להוכיחם כי הוא בכלל אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו וכו' והכא נמי כיון שמתוך שהוא מזרזם שלא לגנותו הם מגנים אותו יותר בוודאי אסור להוכיחם, דאי לאו הכי אלא שלא יועיל ולא יזיק בהוכחה, בוודאי אין לו למנוע מהוכחה כמו שכתב רבינו יונה במאמר קצ"ז וז"ל איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע או כי ישמע כל פה דובר נבלה או כי יושב בסוד משחקים בוזי תורה ומצות ויודע כי הם סרבנים וסלונים ואם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו על כן ישים יד על פה, גם זה יענש כי לא יענה כסילים באולתם פן יאמרו כי הוא כמו הם וכי הודה אל דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם לתת גודל לתורה ולמצות אשר בזו לעגו להם וקנאה לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו, וזה אחד מן הדברים אשר יתחייב האדם לעזוב בעבורם חברת הרשעים כי יענש בשמעו את דבריהם הרעים וילאה לענותם וכו' עי"ש. וגם לבד זה מבואר בא"ח (בסי' תר"ח ס"ב בהגה"ה) שעל איסור המפורש בתורה מחוייב להוכיחו בכל גווני ואין אומרין בזה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ואם כן הכא נמי בלשון הרע ורכילות דכוותיה, ע"כ כתבנו דהכא איירי שהוא באמת משער שבדברי תוכחתו יפסיד למי שנאמר עליו הדברי גנות על כן יש למנוע עצמו מזה.

(י) אם אפשר לו וכו'. ואין שוה לגמרי עם העצה דהנחת אצבעותיו באזגיו, כי בכאן בודאי חיובא איכא וכמו שאכתוב אחר כך בסעיף ו' בפנים.

(יא) מפני שילעגו עליו. המעיין היטב בפנים יראה שלא כתבתי טעם זה לפטור על פי אמת, כי אם מחמת שהוא יודע בנפשו שלא יוכל להתגבר על יצרו בזה. ובאמת הרוצה לצאת ידי שמים לכתחלה צ"ע איך יתנהג, כי לכאורה יש לפוטרו מטעם שבזמננו בעו"ה יחזיקו אותו לשוטה ופתי עבור זה ומסקינן בברכות (דף י"ט ע"ב) דבאיסור דרבנן כבוד הבריות דוחה אותו אפילו בקום ועשה והכא נמי איסור דרבנן הוא אם יתנהג כמו שכתבנו בפנים דהיינו שלא יאמין ולא יהיה ניחא ליה ולא יסייעם כלל, או דלמא אף על פי כן צריך להניח אצבעו באזניו מטעם שאמרו חז"ל מוטב שיעשה *אדם עצמו שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום (וכבוד הבריות לא שייך בזה כיון שהם עושין שלא כדין), או אפשר דוקא בדבר שהוא איסור דאורייתא אמרו מאמר זה דמוטב וכו' ע"כ העצה היעוצה לצאת ידי כל הספיקות אם אינו יכול להוכיחם כלל ישתדל בכל כוחותיו לצאת מזאת החבורה ויהיה טוב לו בזה ובבא.

(יב) שלא יכשל עכ"פ וכו'. והוא לפי מה שביארתי לעיל דהך דרשה דויתד וכו' שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו היא אסמכתא והיא מצוה מדרבנן בעלמא.

(יג) שלא להאמין. דאל"ה תיכף עובר בלאו דלא תשא שמע שוא וכמו שכתבנו בתחלת כלל זה.

(יד) לא יהיה ניחא ליה וכו'. דבר זה צריך להרחיב בביאורו ומאת ה' אבקש שלא אכשל בדבר הלכה והוא דגרסינן בפסחים (דף כ"ה ע"ב) איתמר הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה וכו' ומסקינן בלשון שני (דהלכתא כותיה וכמו שפסקו הרי"ף והרא"ש) לא אפשר ולא מכוין לכו"ע שרי, אפשר ולא מכוין היינו פלוגתייהו דר' יהודא ור' שמעון, כי פליגי היכא דלא אפשר וקמיכוין, אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה, וידוע דהלכתא כרבא (כן הוא לשון הרי"ף והרא"ש, וצ"ע למה צריך לומר דהלכה כרבא והלא לא פליגי כי אם אליבא דר' יהודה דלר' שמעון גם אביי מודה דאסור כדאמר בגמרא וידוע דהלכה כר' שמעון בדבר שאינו מתכוין) נמצא לא אפשר ולא מכוין או אפשר ולא מכוין שרי דאנן קיי"ל כר' שמעון ולא אפשר וקמיכוין אסור ופירש רש"י שם וז"ל מותרת אין צריך לפרוש הימנה, אפשר לו ליבדל וקמתכוין להתקרב כדי להנות מריח של עבודת גלולים או אפילו אי אפשר לו ליבדל ומיהו מתכוין וחביב הוא ליה להנות, לא אפשר לו ליבדל ולא קמכוין להנות דאיכא תרתי להיתר לכ"ע שרי. וידוע הוא מה שכתב הר"ן בסוגיא זו דלהכי קרי ליה הגמרא הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו משום שלא בא לכאן בשבילו אלא הריח ממילא קאתי. וזה הדין של הגמרא לאו דוקא לענין עכומ"ז ולענין ריח, דהוא הדין בדבר התלוי בראיה או בשמיעה וגם בכל איסורין שבתורה, כמו שמוכח שם בגמרא מכל הראיות שהביאה שם הגמרא, וכן נפסק גם כן ביו"ד (בסי' קמ"ב ס' ט"ו בהג"ה ובש"ך שם ס"ק ל"ד עי"ש).

ועתה נחזור לענינינו לענין שמיעת לשון הרע, דהכא נמי כיון דלכתחלה לא בא לכאן בהחבורה בשביל השמיעה רק לענין אחר, וגם עתה לא ניחא ליה בשמיעת דברים של לשון הרע וכיוצא בזה, בודאי לא עבר על איסור השמיעה, ואף על גב דאינו אוטם אזניו בעת השמיעה, ואם כן לכאורה הוא פסיק רישא לשמוע וכבר פסק הרא"ש בפרק ח' שרצים דבשאר איסורים פסיק רישא דלא ניחא ליה הוא איסור דאורייתא, זה אינו, דיש לומר דשם איירי בענין שהוא עושה מעשה אך דלא מכוין ולזה אמרינן כיון שהוא פסיק רישא אף דלא ניחא ליה אסור, מה שאין כן הכא דבהשמיעה אינו עושה שום מעשה כלל ובעת הליכתו והתקרבותו לישב בין החבורה עדיין אינו מוכרח שידברו לשון הרע שיחשב על ידי זה הליכתו למעשה, וגם אינו מוכרח הוא שישמע על ידי הליכתו שעל ידי זה נצרף הליכתו להשמיעה דנימא דכיון דהוא פסיק רישא הוי כאלו הלך כדי לשמוע שהרי יכול לאטם אזניו מלשמוע ואם כן לא נוכל לצרף הליכתו להשמיעה, ואף ששומע אחר כך ואינו אוטם אזניו אינו עושה בזה מעשה כלל. ובשלמא אם היה ניחא ליה בהשמיעה היה נקרא לא אפשר וקמכוין דפסקינן דאסור, אבל כיון דלא ניחא ליה שרי, ועי' במה שכתבנו בהגה"ה ותבין את דברינו *(באר מים חיים)

* הגה"ה: ואגב נבאר דבר פלא מה שראיתי בחכמת אדם הלכות עכומ"ז כלל פ"ד סעיף ט"ז וז"ל ואסור לשמוע הכלי שיר ולהריח הריח ולהסתכל בנוייה וכ"ש בע"ג עצמה ואם צריך לילך דרך שם יאטם אזניו ויעצם עיניו ויסתום נחיריו שלא יהנה ואף על גב דאינו מתכוין כיון דהוי פסיק רישא ובמתכוין אסור אפילו אין לו דרך אחר עכ"ל.

והוא תימה מכמה טעמים א' דמלשון הש"ך ביו"ד סימן קמ"ב ס"ק ל"ד לא משמע הכי דזה לשונו שם ומבואר בתו' והרא"ש והרי"ו דמיירי בענין שיוכל לאטום אזניו ולהעצים עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישא הא בלאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש"ס ובפוסקים דאפילו אי אפשר לו לילך למקום אחר אסור עכ"ל ומשמע בהדיא דמשום שיכול להאטים אזניו ולהעצים עיניו מותר אפילו כשהוא שומע או רואה כיון שאינו מתכוין להנאה דאל"ה אלא שמעצים עיניו הרי אינו נהנה כלל ועוד דהלא משמע מש"ך שאינו חולק על הרמ"א רק מפרש אותו ובהגהת רמ"א מפורש בהדיא דכשאינו מתכוין מותר אפילו לשמוע ולהסתכל דהלוא על דברי המחבר קאי.

ועוד דזה לשון הגהת ריא"ז והוא בשלטי גבורים בפסחים פ"ש שדברי הרמ"א נובע הימנו וז"ל וכן אם היה רואה נויי עכומ"ז או שהיה שומע נגינת הכומרים המנגנים לפני עכומ"ז אם אינו מתכוין להנות שאינו חפץ בהנאה זו ואינו צריך לה מותר ואם היה מתכוין להנות אסור שאף הקול והמראה אף על פי שאין בהם ממש אסור להנות בהם עכ"ל. ומדברי רש"י בפסחים (דף כ"ה ע"ב) נמי משמע כשלטי הגבורים עי"ש.

ונראה שהיה קשה לו לחכמת אדם דברי הש"ך אם נפרשיה בפשוטיה דמה שייך לאמר דלא הוי פסיק רישא משום שיכול להאטים אזניו ולהעצים עיניו וכו' כיון שהאיסור הוא על השמיעה והראיה השתא מיהא ששומע ורואה הנאה ממילא הוא ופסיק רישא ממש ולא מצינו כיוצא בזה בגמרא שיקרא משום הכי דבר שאינו מתכוין ולכך הוכרח החכמת אדם לדחוק דהכונה הוא שיאטום אזניו ויעצים עיניו וכו' ואף שאפשר שישמע אפילו אם יאטום אזניו על כל פנים הלא אינו פסיק רישא והוא אינו מתכוין להנאת השמיעה ההיא זהו תוכן כונתו. אבל הוא פלא דתינח באטימת אזנים ומה יעשה בעצימת עינים וסתימת הנחירים אם לא שנדחוק דהכוונה שיעצים עיניו במקצת בענין דלא יהיה הראיה פסיק רישא וכהאי גוונא בסתימת הנחירים אך מה יענה במאי דאמרינן בברכות (דף נ"ג ע"א) היה מהלך בשוק של ע"ז נתרצה להריח הרי זה חוטא, משמע בהדיא דאי לא נתרצה לזה אף על פי שהוא מריח אין עליו חטא [וכן איתא ברמב"ן בע"ז (דף י"ב ע"ב) אהא דאמרינן שם דקמיתהני מריחא] וראיה זו כתבה הגר"א בביאוריו בסימן קמ"ב הנ"ל על מה שהתיר הרמ"א דבר שאינו מתכוין. ועוד מכל הראיות שהבאתי לעיל משמע מפורש דמותר הראיה והשמיעה.

והנראה לי בזה להסביר סברת הש"ך ובהכי יתבאר סברת התוספות גם כן שפיר שכתבו דכאן מיירי באופן דלא הוי פסיק רישא משום דאמר בעלמא דמודה ר' שמעון בפסיק רישא ולכאורה קשה דמאי ראיה היא מבעלמא שם איירי שעושה מעשה אך שאינו מכוין ולהכי אמרינן דכיון דהוא פסיק רישא הוי כאלו עשה מעשה בכוונה אבל הכא הא איירינן שהלך לכתחילה באותו הדרך לענין אחר וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ן רק ממילא בהליכתו מריח ונהנה בהריח או שומע ונהנה בהשמיעה וכן ראיתי בפני יהושע שדחה בזה את דברי התוספות.

אבל לפי דרך הש"ך יבואר היטב כוונת התוס' שסברתם הוא כיון שבשעת הליכתו יודע שבודאי באותו הדרך יוכרח להנות מעכומ"ז על ידי ראיה או שמיעה או ריח אף דלא ניחא ליה בהנאה זו מכל מקום כיון דהוא פסיק רישא נחשב הליכתו כאלו הלך לכתחלה כדי להנות על ידי שמיעה או ראיה מעכומ"ז ולזה כתב הש"ך דאיירי בענין שיכול לאטום אזניו וכו' פי' ואם כן לא נוכל לצרף הליכתו להראיה מטעם פסיק רישא דהרי על ידי הליכה לא יוכרח שיהנה על ידי ראיה או שמיעה כיון שיכול לאטום אזניו וכו' ואם כן לא נשאר כי אם הראיה או שמיעה לבד ובזה לא אמרינן פסיק רישא כיון דאין בה שום מעשה וכנ"ל אלא באה ממילא ולא ניחא ליה בהנאה זו אבל אם הנגינות שמנגנים לע"ג גדול קולם מאוד עד שהוא משער שלא יועיל לזה אפילו אטימת אזנים וכן כהאי גונא בעצימת עינים והחוטם שאינו יכול לסתום אותם מאיזו סיבה שתהיה, או מפני שידיו קטועות, אם כן הוא פסיק רישא גמור מפני שנצטרף הליכתו גם כן לזה וכנ"ל. (הגהה)

ואין להקשות על סוגיא זו מהא דאמרינן בבבא בתרא (נ"ז ע"ב) מאי דכתיב ועוצם עיניו מראות ברע זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה וקפריך הגמרא היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתי רשע הוא ואי דליכא דרכא אחריתי אנוס הוא, לעולם דליכא דרכא אחריתי ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה, ופירש הרשב"ם רשע הוא ואף על פי שהוא עוצם עיניו דלא היה לו להתקרב בהאי דרך דקיימא לן הרחק מן הכיעור וכו' עי"ש.

ואם כן הכא נמי אמאי פסקינן דאפשר ולא מכוין, דהיינו שאפשר לו לילך בדרך אחר ולא יפגע באיסור הנאה של עכומ"ז והוא הולך בדרך זו, כיון שהוא הולך לדרכו ואינו מכוין להנות שרי ולאו דוקא בעכומ"ז דכל שכן הוא בכל אסורין שבעולם כמו שכתב הש"ך ביו"ד סימן קמ"ב בסופו, ומה דשרינן הוא אפילו אם הוא רואה ושומע וכנ"ל, והכא בב"ב קרינהו הגמרא רשע לפירוש הרשב"ם אפילו אם הוא עוצם עיניו כיון שיש לו דרך אחרת, ואפילו לפסק החכמת אדם שהובא למעלה שפסק דצריך לאטום אזניו ולעצום עיניו גם כן קשה דהלא על כל פנים באטימת אזנים ועצימת עינים שרי אפילו אם יש לו דרך אחרת כיון שהוא הולך לדרכו ואינו מתכוין בשביל להנות, ואם כן הכא נמי הרי הוא הולך על שפת הנהר כמו שמשמע בפירוש הרשב"ם שם ואינו הולך בשביל זה ואפילו הכי קוראתו הגמרא רשע.

ואין לומר דזה הלא תלוי בפלוגתא דר' יהודא ור' שמעון וכדאיתא בפסחים שם ולר' יהודה אפשר ולא מיכוין אסור ולכן קפריך הגמרא מן הפסוק על שיטת ר' יהודה דסבירא ליה בעלמא דבר שאין מתכוין אסור אם כן רשע הוא ולא צריך קרא להכי, דזה אינו, חדא דהלא הרבה מהראשונים כתבו דר' יהודה גופא מודה דדבר שאין מתכוין מותר מן התורה ועיין ביומא (דף ל"ד ע"ב) בתוספות שם ועוד דאם כן לפי פסק הלכה דקי"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר יהיה מותר אפילו אית ליה דרכא אחרינא למיזל ואפילו אם הוא רואה וכמו שביררנו למעלה כיון דהוא אפשר ולא מיכוין והלא בשו"ע אה"ע סימן כ"א פסק דאסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה ואין לומר דהטעם הוא משום המסקנא דב"ב דאיבעי ליה למינס נפשיה אם כן הכי נמי בפסחים נימא דאיבעי ליה למינס נפשיה שלא להסתכל בנויי עכומ"ז פן יבוא להנות וגם לאטום אזניו מלשמוע קול נגינות שמזמרים לפני עכומ"ז פן יבוא להנות, והלא ביררנו לעיל מכמה מקומות דלא חיישינן לזה, ועיינתי הרבה בהאי קושיא. ונראה לי, דסברת הגמרא דבעריות מפני שנפשו של אדם מחמדתן צריך להחמיר יותר, דהגם שעתה חושב שלא ניחא ליה בהנאה זו, פן יתגבר יצרו עליו בעל כרחו ויבוא להרהר עי"ז, וכן מצינו בכמה ענינים שהחמירו יותר בעניני הסתכלות מכל האיסורים שבתורה אף בלא אפשר ולא מכוין, וכענין שאמרו בברכות (דף ס"א) אחורי ארי ולא אחורי אשה, פגע באשה בדרך רץ אחריה ומסלקה לצדדין, ומשמע מדברי האחרונים באה"ע דאפילו לית ליה דרכא אחרינא למיזל ולא ניחא ליה בהסתכלות אפילו הכי אסרו חז"ל והכל מטעם שכתבתי כנ"ל. ומ"ש רשב"ם דקי"ל הרחק מן הכיעור היינו בענינים כאלו שמצוי פתוי היצר וגם לעז הבריות מאוד.

(טו) גם יעמיד על עצמו וכו'. שאם לא כן אפילו אם בלבו לא מאמין לדבריהן יהיה בכלל מסייע לדבר עבירה וכמ"ש בר' יונה במאמר רי"ב, וגם יעבור על ידי זה באיסור חנופה שהוא עון חמור עד מאד וכמ"ש חז"ל ד' כתות אינן מקבלין פני השכינה ועי' לעיל בפתיחה לאוין אות י"ו עי"ש. ומ"ש בפנים פנים נזעמים וכו', הוא בר' יונה במאמר רי"ב [הנ"ל] עי"ש. (באר מים חיים)

לצפיה בשיעור מפי הרב משה לוי:

הלכות לשון הרע כלל ו – ו

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? אִם בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב בֵּינֵיהֶם, לֹא דִּבְּרוּ אָז דִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, וְגם עַתָּה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּט מֵהֶם, אֲבָל אִם בְּעֵת, שֶׁהוּא רוֹצֶּה לֵישֵׁב בֵּינֵיהֶם, (טז) כְּבָר הִתְחִילוּ לְדַבֵּר דִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, אוֹ שֶׁהוּא (יז) יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלֵילֵךְ מֵאִתָּם, וְהוּא מִתְעַצֵּל בָּזֶה, אוֹ שֶׁהוּא מַכִּיר מִכְּבָר לְאֵלּוּ הָאֲנָשִׁים בְּטִבְעָם, שֶׁהֵם מִבַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, שֶׁתְּשׁוּקָתָם תָּמִיד לְדַבֵּר מִגְּנוּת חַבְרֵיהֶם, וְהוּא הוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם, אַף שֶׁלֹּא יְסַיֵּע לְדִבְרֵיהֶם כְּלָל וְלֹא נִיחָא לֵה בָּהֶם, אַף עַל פִּי כֵן פּוֹשֵׁעַ מִקְּרֵי כְּמוֹתָם,(יח) שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי חֲזַ"ל, שֶׁצִּוּוּ לְהִתְרַחֵק מִשְּׁמִיעַת דְּבָרִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים. וְכָל שֶׁכֵּן (יט) אִם הוּא מְבַוֵּן לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵיהֶם גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וְיֵחָקֵּק עֲבוּר זֶה לְמַעְלָה בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת בְּשֵׁם אִישׁ רָשָׁע וּבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, וְכִדְאִיתָא בְּפִרְקֵי דְּר' אֱלִיעֶזֶר בְּצַוָּאַת ר' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, שֶׁצִּוָּה לִבְנוֹ הוֹרְקְנוּס, וְזֶה לְשׁוֹגוֹ: בְּנִי, אַל תֵּשֵׁב בַּחֲבוּרַת הָאוֹמְרִים רַע מֵחַבְרֵיהֶם, כִּי כְּשֶׁהַדְּבָרִים עוֹלִים לְמַעְלָה, בַּסֵפֶר נִכְתָּבִים, וְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם נִכְתָּבִים בְּשֵׁם חֲבוּרַת רֶשַׁע וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְרַחֵקּ מְאֹד מְאֹד מֵחֲבוּרָה רָעָה כָּזוֹ.

(טז) כבר התחילו לדבר וכו'. פשוט הוא דכיון דבשעה שהוא עושה מעשה דהיינו בעת שהוא מקרב עצמו לישב ביניהם כבר התחיל האיסור והוא אינו אוטם אזניו א"כ הוא פסיק רישא ממש ואינו דומה להנ"ל לפי מה שביארתי שם*(באר מים חיים)

* ולבד כל זה הלא לכתחלה צריך שיעשה מעשה להיפך היינו מלבד שלא יהא ניחא ליה השמיעה צריך גם כן שיניח אצבעו באזניו שלא יהא יכול לשמוע כמשאחז"ל בכתובות (דף ה'.) והוא יודע בעת שהוא מקרב את עצמו לישב ביניהם שלא יעמיד את עצמו ויעבור על שמיעת לשון הרע ואף על פי כן הולך ויושב ביניהם בודאי מקרי פושע כמותם שעבר על דברי חז"ל, ועיין ביבמות (דף כ'.) אמר רבא כל העובר על דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי מיקרי וכו' ובשבת (דף מ'.) אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא עי"ש.

וגם קרוב מאוד שהוא עובר גם במצות עשה דבו תדבק (לפי מה שביארתי לעיל בפתיחה בעשין אות ו') אם בעת ישיבתו כבר התחילו לדבר וכו', וגם בציור השלישי דהיינו אם הוא מכיר את טבעם הרע שתשוקתם לדבר לשון הרע ובודאי יבואו באמצע הסעודה ללשון הרע וליצנות וכיוצא בזה, אבל בציור האמצעי דהיינו שהוא יכול לישמט מהם לא עבר כי אם על ציווי חז"ל כמו שאכתוב אחר כך בס"ק י"ח ולא בעשה דבו תדבק כיון דלכתחלה לא ידע מזה ועתה לא ניחא ליה בשמיעתם.

ואין להקשות על מה שכתבתי שבציור הא' והג' קרוב שהוא עובר על ובו תדבק מהא דאמרינן בברכות (דף מ"ג ע"ב) ו' דברים גנאי לת"ח וא' מהם אל ישב במסיבת עם הארץ מ"ט דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו משמע דהוא רק מדה בעלמא לתלמיד חכם ולא עבירת עשה, זה אינו, דהתם בעת שיושב ביניהם לא התחילו עדיין לדבר בדברים האסורים וגם אין מכיר את טבעם שבודאי ידברו לשון הרע רק שהם אנשים עמי הארץ ורגיל הוא שידברו או יעשו בתוך הסעודה דברים שאינם הגונים אבל בענינינו קרוב מאוד שעובר גם בעשה. (הגהה)

(יז) יכול להשמט וכו' או שהוא מכיר וכו'. הטעם כמו שכתוב בהג"ה דכיון דדינא דגמרא הוא לכתחילה לעשות מעשה להיפך והוא מתעצל בזה אף דלא ניחא ליה בשמיעתם פושע מיקרי שעבר על דברי חז"ל וכנ"ל. מלבד מה שכתבנו בהגה"ה הקודמת דהיכא שמכירם שהם בעלי הלשון קרוב שהוא עובר על עשה דבו תדבק.

ואין. להקשות על מה שכתבנו דהיכא שהוא יכול להשמט מהם דהוא עובר רק על דברי חז"ל וכו' ולא על עצם איסור שמיעת לשון הרע דהוא איסור דאוריתא וכנ"ל בס"ב כיון דלא ניחא ליה מהא דאמרינן בכתובות (דף נ"א:) גבי נשי ישראל שנשבו וודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן ופרש"י דאם הגנבים ששבו אותם מניחים אותם לילך אל ביתם ורק מנפשייהו מתעכבות לגבי הגנבים אסורות משום דתו לא מיקרי אונס, ואם כן הוא הדין בעניננו לא נוכל לקרותו לא ניחא ליה כיון שאפשר לו להשמט מחבורתם ואם כן הוא כרצון, דבאמת עניננו אינו דומה לשם דאם לא כן תקשה אמאי פסקינן כאן דאפשר ולא ניחא ליה שרי נימא כיון שאפשר לו ליבדל מן הדרך ההוא ואינו בודל מסתמא ניחא ליה בההוא איסורא, אלא ודאי דלא דמי דשם אין לה ענין אחר דנימא שעבורו מתעכבת אצל הגנבים ובההיא ביאה שבא עליה הגנב היא בעל כרחה ואנוסה היא בזה, אלא ודאי נתרצתה לישאר שם אצל הגנבים לאשה, וכדאמרינן בגיטין מ"ה גבי בנתיה דרב נחמן עדי גוברין ונהרדעי גוברין, מה שאין כן בעניננו בפסחים שכשהוא הולך בדרך זה אין עיקר הכונה משום הנאת האיסור רק לענין אחר * וכמו שכתב הר"ן דלהכי קרי לה הגמרא הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, רק בדרך הלוכו הוא נהנה גם כן מאיסור, ולהכי אף שאפשר לו לילך בדרך אחר כיון שאינו מתכוין לההיא הנאה שרי. והכי נמי בענינינו כיון דעיקר ישיבתו שם לכתחלה לא היה בשביל שמיעת לשון הרע וגם עתה מה שמתעכב שם ואיננו הולך מאצלם הוא משום ענין אחר, לכן נלענ"ד שמן התורה אין בזה איסור משום שמיעת לשון הרע אפילו אם הוא יכול להשמט משם ולקבוע סעודתו או ענין אחר כי"ב אצל אנשים אחרים שבאותו בית, כיון שבאמת יודע בנפשו שלא ניחא ליה משמיעת דברים האסורים שהוא שומע וגם תוכחתו לא יועיל להם ואדרבה יגרע יותר וכנ"ל, רק מדברי חז"ל בודאי מצוה או להניח אצבעו באזניו או לילך מאת מסיבתם וכמו שאכתוב אחר כך. (באר מים חיים)

* ואין להקשות על זה מהא דאמרינן במגילה (ט"ו) גבי אסתר וכאשר אבדתי אבדתי, כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך, פירוש דעל ידי זה תאסר למרדכי, והלא עיקר כוונת הליכתה לא היה בשביל זה רק להציל את ישראל רק שממילא תבא אחר כך לביאת איסור על ידי זה, ובשביל ההיא ביאה לבדה לא תאסר דקרקע עולם היא כדאמרינן בסנהדרין (ע"ד ע"ב), אלא ע"כ כיון שהיא יודעת שלבסוף תבא על ידי זה לאיסור נחשב דבר זה לרצון וה"נ בענינינו, דבאמת יש לחלק דלא דמי ענין אסתר לההיא דפסחים כלל, דהתם בעת ששומע השיר שמזמרים הוא עושה עניניו גם כן, דהלא הולך לדרכו לאיזה ענין שצריך לו רק דרך אגב בעת הילוכו הוא שומע גם כן ולהכי שרי, מה שאין כן בענינא דאסתר ביון דהיא יודעת מתחלה שעל ידי הילוכה תבא לבסוף לדבר שבעת עשיית הדבר לא תעשה פעולה אחרת, אסור. (הגהה)

(יח) שעבר על דברי חז"ל. בכתובות (דף ה') שצוו שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו והובא זה בפוסקים. וה"ה לילך מאתם תיכף וזה עדיף בזמננו לעשות.

וזע דאף שכללתי כל הג' ציורים כאחד שעבר על דברי חז"ל וכו' אין כונתי רק לומר שזה יש בשלשתן, אבל באמת יש חילוק רב ביניהם, והוא דבציור הא' עובר גם על איסור שמיעת לשון הרע מדאורייתא דפסיק רישא הוא כס"ק ט"ז וגם עובר על עשה דבו תדבק וכנ"ל בהגה"ה. ובציור הג' מלבד שעובר על דברי חז"ל עובר גם כן על העשה הנ"ל, ובציור האמצעי אינו עובר אפילו על העשה וכמו שכתבתי הכל בהגה"ה הנ"ל, ולא נשאר עליו רק מה שעבר על דברי חז"ל בכתובות וכנ"ל דכיון שיוכל להשמט מהם שלא ישמע באזניו דבר שאינו הגון והוא עובר על זה הוא עובר בזה על דברי חז"ל.

(יט) אם הוא וכו'. שהוא עובר עי"ז גם באיסור שמיעת לשון הרע שהוא מדאורייתא כמ"ש בס"ב. ואם הוא מאמין לזה, עובר בודאי מלבד לאו של לא תשא שמע שוא, גם על כל שארי לאוין המבוארין לעיל בפתיחה ששייכין אצל מקבל עי"ש. (באר מים חיים)

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.