בית / חרדים / הלכה יומית / חפצים בחיים? מדור חדש! הלכות שמירת הלשון – הלכה יומית בוידאו ובטקסט (12א)

חפצים בחיים? מדור חדש! הלכות שמירת הלשון – הלכה יומית בוידאו ובטקסט (12א)

הלכות לשון הרע כלל ו – ט

כְּשֵׁם שֶׁשַּׁיָּךְ אִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, בְּאִם הַמְסַפֵּר סִפֵּר לוֹ עַל אֶחָד, שֶׁעָשָׂה עַתָּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ עַל זֶה, שֶׁלֹּא לְהַחְלִיט בְּלִבֵּנוּ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, וְכַנַּ"ל בְּסָעִיף א"כֵּז שַׁיָּךְ גַּם אִסוּר קַּבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע לְעִנְיַן שְׁאָר חֶלְקֵּי אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל, (כְּגוֹן לְבַזּוֹתוֹ (כא) בְּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו אוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא (כב) מִתְנַהֵג עַתָּה כַּשּׁוּרָה אוֹ בְּחֶסְרוֹן חָכְמָה, הֵן בַּתּוֹרָה וְהֵן בְּעִנְיְנִי עוֹלָם, וְכַנַּ"ל בִּבְלָל ד, וְה' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה), בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא גְּנוּת עָלָיו, שֶׁנִּצְּטַוֵּינוּ גַּם כֵּן, שֶׁלֹּא לְהִתְקַבֵּל דִּבְרֵי הַמְסַפֵּר לְפָנֵינוּ לְהִתְבַּזּוֹת עַל יְדֵי זֶה בְּעֵינֵינוּ, אֶת מִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ עָלָיו. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר:(כג) כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עַל הַמְסַפֵּר אִסוּר עֲבוּר דִּבּוּרוֹ, (כד) יֵשׁ עַל הַמְקַבֵּל אִסוּר עֲבוּר קַבָּלָתוֹ.

(כא) במעשה אבותיו. כן משמע מהרמב"ם בפ"ז מהלכות דיעות הלכה ב' שכתב שם אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשו אבותיו כו' ואפילו אם הוא אמת וכמ"ש שם ובהלכה הסמוכה כתב שלשה כו' האומרו והמקבלו כו' ומשמע דאכל מה דכתב לעיל מיניה קאי *(באר מים חיים)

* הגה"ה: דמשמע מסתימת לשונו אפילו אם המקבל יודע בעצמו גם כן שכך וכך עשו אבותיו של פלוני, ודוחק גדול לומר דדוקא בצירוף דאחרינא דהיינו אם אמר גם כן כך וכך שמעתי עליו, וכ"כ בספר יד הקטנה בהלכות דיעות פ"ט הל' ח' וז"ל לא תשא שמע שוא הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע, וענינו כי כל דיבור הנמאס והנתעב אף על פי שהוא אמת הרי זה נקרא שוא ושקר, כלומר שאין בו ממש ויסוד ואין דבר טוב נמצא בו כי אם רע כענין שנאמר אשר לא נשא לשוא נפשי וענינו לענינים רעים, וזאת היא אמרו יתברך לא תשא שמע שוא, ירצה, שכאשר הדיבור הנתעב אסורין לדברו כמו כן אסורין לשמוע ולקבלו עכ"ל. ולבד זה אם נתבונן היטב תמצא גם כן שהוא נושא שוא ושקר כגון אם המספר לשון הרע מציע את גודל גנות מעשה אבותיו או מעשיו הראשונים כדי שיתבזה על ידי זה בעיני השומע, והנה עפ"י התורה בן לא ישא בעון האב וכן אם הוא בעל תשובה כל עונותיו לא תזכרנה לו ביום שובו מרשעו וכמו שכתב ביחזקאל, והמספר רצונו בהציעו את גודל העולות האלו כדי שיוסכם לגנאי ולבזיון בפני השומעים, והנה אין לך שמיעת שוא ושקר יותר מזה, כי באמת אהוב עתה מאוד לפני המקום וכמ"ש הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תשובה אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל וכו' והיום הוא מדובק בשכינה וכו' ועל זה ציותה התורה לא תשא שמע שוא ר"ל שלא יתקבל דבר השוא הזה לפניו. (הגהה)

(כב) מתנהג עתה. עי' לעיל בכלל ד' בבאר מים חיים סעיף קטן ג'.

(כג) כל דבר שיש על וכו'. בזה הדיבור כללתי כל חלקי הציורים שיש בענין לשון הרע כגון על ידי כתיבה או אם לפי הנראה לא יוכל לבוא היזק להנידון על ידי דבורו וכמו שמבואר לעיל.

(כד) יש על המקבל. פירוש בזה בודאי יש על המקבל איסור. ופעמים הרבה יש שעל המספר אין איסור כגון בדברים שבין אדם לחבירו וכונתו כדי לקנא לאמת וכמבואר בכלל י', ועל המקבל יש איסור אם הוא מאמין בהחלט, כי הוא אינו יודע אם אמת הוא. (באר מים חיים)

לצפיה בשיעור מפי הרב משה לוי:

הלכות לשון הרע כלל ו – י

אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַרְנוּ, דְּקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, דְּהַיְנוּ לְהַחְלִיט בְּלִבּוֹ שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם אָמְרוּ חֲזַ"ל, דְּלָחוּשׁ מִיהוּ בָּעֵי {שלחשוש אמנם צריך}. וּבֵאוּר הַדָּבָר, דְּצָּרִיךְ לְקַּבֵּל אֶת הַדָּבָר (כה)בְּדֶרֶךְ חֲשָׁשׁ בְּעָלְמָא, הַיְנוּ רַק כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ הֶזֵּק עַל יָדוֹ, וְלֹא יִהְיֶה זֶה הַדָּבָר אֲפִלּוּ בְּגֶדֶר סָפֵק דְּמַעֲמִידִין לְאָדָם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת, וְלָכֵן מְחֻיָּב עֲדַיִן (כו) לְהֵיטִיב עִם הַנִּדּוֹן בְּכָל הַטּוֹבוֹת, שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה, לִשְׁאָר אֲנָשִׁים מְיִּשְׂרָאֵל, כִּי לֹא נִגְרַע עֶרְכּוֹ בְּעֵינֵינוּ על יְדֵי הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא {הלשה"ר} לְשׁוּם דָּבָר *, רַק שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה לָחוּשׁ לַלִּישָׁנָא בִּישָׁא לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ וְאֶת אֲחֵרִים מִמֶּנּוּ, וְעַל כֵּן כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים דְּמַה שֶּׁמֻּתָּר לָחוּשׁ, הַיְנוּ הֵיכָא שֶׁיּוּכַל לָבוֹא לִידֵי הֶזֵּק(כט) לוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים, אִם לֹא יָחוּשׁ לוֹ, (דָּבָר זֶה, דּלאַחֵרִים צָרִיךְ בּאוּר רָחָב וְעַיֵּן פֹּה בִּבאֵר מַיִם חַיּים וּלקָּמָּן בּחֵלֶק ב' בִּכלָל ט' עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב, כִּי שָׁם נַרחִיב בָּזה, בּעֶזרַת ה'), אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר אָסוּר לָחוּשׁ לְלָשׁוֹן הָרָע וּלְהַאֲמִינוֹ כְּלָל.

* הגה"ה: ולא מבעי היכא דבלאו {ואין צריך לומר כאן שבלא} הלישנא בישא הוא כשאר אנשים מישראל, אלא אפלו אם בלאו הכי (בלא כך) גם כן נתחזק בעיר לאדם רשע על ידי מעשיו הרעים, אך שעל ידם לא יצא עדין לגמרי מכלל שאר אנשים מישראל, כגון, (כז) להשיב לו אבדה וכדי לתן לו צדקה או לפדותו וכיוצא בו, ועתה נשמע עליו עוד מאנשים שיצא לגמרי מכלל "עמיתך", כגון, דשביק התרא ואכיל אסורא (עוזב התר ואובל אסור), כיון שלא נתברר דבריהם בבית דין, רק שאמרו אנשים בדרך ספור בעלמא (כח) אין לקבל דבריהם לאמת כדי למנע את עצמו על ידי זה מפדיונו, אם נשבה וכיוצא בו. (הגהה)

(כה) בדרך חשש בעלמא. ולא בגדר ספק דמעמידין לאדם בחזקת כשרותו.

מפני שבדין זה יש פרטים שנכשלין בו העולם לכן אני מוכרח להעתיק לשון הגמרא והפוסקים הנמצאים בענין הזה ממה שראיתי. וז"ל הגמרא נדה (דף ס"א ע"א) כתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה, וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן, אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן, אמר רבא האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש ליה מיבעי, הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דר' טרפון, אמרו ליה לטמרינן מר, אמר להו היכי אעביד, אי לא אטמרינכו חזו יתייכו, אי אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש מיבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו עכ"ל הגמרא.

וז"ל רש"י יוחנן בן קרח א"ל לגדליה שמעתי שבא ישמעאל בן נתניה עליך להרגך. מיחש ליה מיבעי, ושמא הרגתם ואסור לי להציל אתכם עכ"ל.

ותוספות כתבו על זה וז"ל ובשאילתות דרב אחאי מפרש שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם את ראשי למלך. וכתב רש"ל על זה וז"ל נ"ב אין ראיה מכאן להציל ההורג אפילו בעת שבטלו דיני נפשות, מכל מקום אסור להציל וכן יאבדו כל אויבי ה', וידינו אל תגע בהם, אלא להכי שרי להציל דספק הוי וספק נפשות להקל, ועוד שמעמידים לאדם בחזקת כשרות ואימור בודאי לא הרג עכ"ל רש"ל.

וכתירוץ זה מוכח מהרא"ש שכתב שם וז"ל פירש רש"י למיחש מיבעי ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם, ותימא הוא לפרש כן, וכי אם יצא קול על אדם שחטא בשביל קול בעלמא יהא אסור להציל נפשו, ונראה דברי רבינו אחאי שפירש בשאילתות אם הרגתם חייבתם ראשי למלך שהתרה מלקבל רוצחין, וכעין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכי שיוכל לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו כהך עובדא וכההיא דגדליה בן אחיקם, אבל בענין אחר אסור אפילו לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל עכ"ל. וכן כתבו התוספות (בדף ס"א) הנ"ל בד"ה אטמרינכו כהרא"ש עי"ש.

ומזה מוכח בהדיא דאי לא היה לו חשש היזק מחמת התראת המלך לא היה לו להאמין להלשון הרע הזה כלל (וכן בכל כה"ג) וכתירוץ הב' של רש"ל דמעמידין לאדם בחזקת כשרות ולא כתירוץ הראשון דספק הוא, ולשון מיחוש ליה משמע גם כן שהוא חשש בעלמא.

ומכתובות (ל"ו ע"ב) משמע גם כן דקול לא הוי כי אם חשש בעלמא ולא בגדר ספק, דאמרינן התם והיוצאת משום שם רע אין לה לא קנס ולא פתוי, וקמקשה הגמרא אילימא דנפק עלה קלא דזנאי והאמר רבא וכו' אלמא דמשום קול בעלמא דיצא עליה שזינתה קודם בעילתו ולא הויא בתולה אינה מפסדת משום זה הקנס וכן נפסק בטור אה"ע בסימן קע"ח, ואי אמרת דבגדר ספק הוא הו"ל למיזל לקולא לגבי נתבע ולא יצטרך לשלם, אלא לאו דרק חשש בעלמא הוא.

והמהרש"ל בתירוץ הא' תירץ לרווחא דמלתא, אפילו אם היה בגדר ספק, ספק נפשות להקל, ועוד דלאו ספק הוא דמעמידין לו לאדם בחזקת כשרותו וכו'.

(כו) להיטיב עם הנידון. אפילו אם לדברי המספר הלשון הרע עליו יצא מכלל עמיתך הרי אסור להאמינו כלל בזה.

(כז) להשיב לו אבידה וכו'. כגון שהוא מומר אוכל נבילות לתיאבון דעדיין בכלל ישראל הוא לכל ענינים אלו וכמ"ש בח"מ בסימן רס"ו ובסימן קנ"ח ביו"ד עי"ש ועי' ביו"ד בסימן רנ"א בביאור הגר"א ובפ"ת בשם האחרונים דהלכה כדברי התוספות בע"ז (כ"ו ע"ב) וכן פסק היש"ש דלתיאבון עדיין אנו מחוייבין לפדותו.

(כח) אין לקבל דבריהם לאמת. שז"ל הגמרא בגיטין (דף מ"ו ע"ב) ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי, אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה פירקן, פי' פדיני, ורצה ר' אמי לפדותו, אמרו לו רבנן לרבי אמי האי ישראל מומר הוא דק חזו ליה דקאכיל נבילות וטריפות, אמר להו אימא לתיאבון הוא דקאכיל, אמרו ליה והא זימנין דאיכא היתירא ואיסורא קמיה ושביק היתירא ואכיל איסורא, א "ל זיל לא שבקו לי דאפרקינך. ופירש רש"י בד"ה ואכיל איסורא, עדים העידו עליו כן והוי אוכל נבילות להכעיס. ומשמע מזה דאם לא העידו עדים עליו כן רק אנשים סיפרו לרבנן כן בדרך סיפור בעלמא לא היה ר' אמי מקבל דבריהם למנוע את עצמו על ידי זה מפדיונו, ועל פי זה כתבתי את דברי שבפנים.

אך זה מספקא לי אי כוונת רש"י דאי אין עדים רק קול בעלמא תו לא הוי כי אם חשש בעלמא ואם כן ממילא מחייבינן לפדותו כשאר מומר לתיאבון, או נימא דכוונת רש"י דאי לא היו עדים על זה לא היה רבי אמי משיב לא שבקו לי דאפרקינך, דמשמע דיש איסורא בדבר, וכדמוכח ביו"ד בסימן רנ"א ס "ב דאוכל נבילות להכעיס אסור לפדותו ומקורו מזה עי"ש אבל לעולם אימא לך דעל איש כזה שנתפקר בלתיאבון מותר להאמין גם כן אם אנשים סיפרו לו דחזו ליה דאכיל להכעיס ופטורין מלפדותו ואין עוברין על ידי זה על לאו דלא תעמוד על דם רעך.

ואין להביא ראיה לזה ממה שמבואר לקמן בכלל ז' סעיף ה' דעל איש שנתחזק בעיר לאדם רשע מותר לקבל לשון הרע, דאפשר דוקא עולה שהיא כעולה הראשונה מותר להאמין, מה שאין כן בזה שהעולה השניה היא הרבה יותר מהראשונה, דבתחלה היה עדיין קצת בכלל עמיתך לענין זה דמצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו וכדאיתא ביו"ד בסי' קנ"ח ואם הוא אוכל נבילות להכעיס הוא יוצא לגמרי מכלל עמיתך ואסור לפדותו אפשר דאין להאמין זה (וכעין מה שמוכח בכתובות ל"ג ע"א דמדבר קל לא הוי ראיה לדבר חמור) *.

ואין לברר ספיקותינו בדברי רש"י מהא דפירש רש"י בנדה (ס"א ע"א) ד"ה למיחש מיהו בעי ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם, אלמא דאף על ספק מותר למנוע את עצמו מהצלתו, וזה ידוע דבין פדיון שבויים ובין הענין דשם הכל נכלל בלאו דלא תעמוד על דם רעך וכדאיתא בסנהדרין (ע"ג ע"א), זה אינו, דבלאו הכי יקשה דעל כל פנים הלא מוכח הכא מדברי רש"י בגיטין דאם לא היו עדים על הדבר רק קול וסיפור בעלמא היה מותר להצילו, ואף שנתחזק עד עתה לאדם רשע ואינו נידון כוודאי אוכל נבילות להכעיס שאסור להציל נפשו וכדאיתא ביו"ד בסימן רנ"א ס"ב הנ"ל, והכא בנדה משמע מדברי רש"י דעל ספק אסור להציל נפשו אפילו היכא דמוחזק עד עתה לאיש כשר, אלא ע"כ דסברת רש"י דשם בענין רציחה שאני, משום דיכול לבוא אחר כך מזה היזק לאחרים אם לא נחוש, דבכהאי גוונא מותר לחוש וכמו שכתבו התוספות והרא"ש, דהיינו פן באמת הם רוצחים ויוכלו אחר כך להרוג גם כן את אחרים אם יצילם עתה, וכעין מה שאמרו במכות (דף ז') אם כן אתה מרבה רוצחים בישראל. או אפשר דטעם רש"י דסברת ר' טרפון היתה דכיון דהם יכולים בעצמם להציל נפשייהו שוב אין לו לר' טרפון להכניס עצמו בזה, דהלא על כל פנים חשש איסור הוא, אבל באמת אם היה רואה ר' טרפון שהם אינם יכולים להטמין את עצמן בלתי עזרתו בודאי היה מטמינם, ובזה מיושב קושית הרא"ש על רש"י. ואם כן לעולם אימא לך דבעלמא אפילו היכא דנתחזק עד עתה לאוכל נבילות לתיאבון, ועתה סיפרו עליו אנשים שלא בבית דין שאכל להכעיס, מידי ספיקא לא נפקא, ואם כן אם אינו יכול לפדות את עצמו ממילא מחוייב לפדותו דהוא ספיקא דאורייתא משום לא תעמוד על דם רעך, ולזה דעתי נוטה יותר

ואף דבדברי רש"י בגיטין נוכל להעמיס עוד כונה אחרת, והוא, דאם היה קול נשמע עליו מאנשים בודאי היה ר' אמי גם כן יודע מזה כהרבנן ואמאי רצה לפדותו לכתחלה, אלא לאו דלא נשמע עליו קול רק עדים העידו עליו, אבל הוא דוחק דאימא דלא נשמע עליו קול בעיר רק איזה אנשים אמרו כן להרבנן שלא בבית דין בדרך סיפור דברים. (באר מים חיים)

* הגה"ה: ואם נאמר כן יהיה ניחא מאוד מה שהשיב ר' אמי מתחילה אימא לתיאבון הוא דקאכיל, דלכאורה לרשע כזה למה צריך לדונו לכף זכות והלא לרשע מצוה יותר לדונו לכף חובה, וכמ"ש ר' יונה במאמר רי"ח וברמב"ם במסכת אבות פרק א' דבצדק תשפוט עמיתך כתיב והוא אינו בכלל עמיתך לענין זה, אבל לפי מה שכתבתי ניחא דדברי ר"י והרמב"ם אינם אמורים שם רק אם נראה אותו שעשה מעשה שספק לנו במעשה הזו אם לשפטו לצד הטוב או להיפוך צריך לדונו לכף חוב, כיון דהוא רשע, וה"נ בעניננו אם היה אוכל בשר ויש לך בו ספק אם הוא בשר כשר או נבילה אתה צריך לדונו לומר שהוא בשר נבילה מפני שכבר נתפקר בעון זה, מה שאין כן להמשיך עליו הענין יותר ויותר שלא ראינו עליו לעת עתה אפילו פעם אחת שעבר עליו, ובפרט שנפטור על ידי זה את עצמנו מהלאו דלא תעמוד על דם רעך שקאי על המונע את עצמו מפדיון שבויים וכדאיתא ביו"ד בסימן רנ"ב סעיף ב' זה לא מצינו לומר כן, ולכך השיב רבי אמי אימא לתאבון הוא דקאכיל.

ואף על פי כן אין מזה ראיה גמורה לדברי דאימא דשאלת הרבנן היה לר' אמי הא קא חזו ליה וכו' פרוש ואם כן יהא אסור לפדותו דהם סמכו על מה שהיו יודעים שהוא אוכל נבילות להכעיס כמו שסיימו לבסוף, ועל זה השיב ר' אמי אף דצריך לדונו לכף חובה מכל מקום לעת עתה כל זמן שלא נתברר הדבר אין איסור לפדותו דאימא לתאבון הוא דקאכיל, ולזה דיימו הרבנן והא קא שביק וכו' פרוש שיש עדים על זה, ואם כן קושיתנו עומדת במקומה שיהא אסור לפדותו. (הגהה)

(כט) לו או לאחרים וכו'. פירוש לו כגון ההוא עובדא דר' טרפון הנ"ל וכפירוש השאילתות. או לאחרים וכההיא דגדליה בן אחיקם כן כתב הרא"ש שם בנדה. וכתב על זה המעדני יו"ט וז"ל דכמו דמיבעי ליה למיחש אם יכול להיות שיבוא לו היזק לעצמו הוא הדין אם יכול להיות שיבוא היזק לאחרים, דמאי שנא, דבוודאי שיש לו לאדם לחוש להיזק של אחרים כמו שיש לו לחוש להיזק של עצמו, וכלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך עכ"ל. ועיין היטב במה שכתבתי בסוף ס"ק ל' כי הוא שורש גדול לדין זה. (באר מים חיים)

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם לציבור

Scroll To Top